בחוקותי

ברכה אמיתית

בפרשתנו, פ' בחקתי, מופיעה התוכחה המפורסמת, בה מתוארות הצרות שתקרֶינה לבני ישראל, אם לא ישמרו את דרך ה'. התוכחה היא קשה. התוכחה רומזת לימי הגלות, לימים האפלים ביותר בתולדות עם ישראל.

באמצע אותה התוכחה, מופיע פסוק שאולי הוא סינתזה של רוחן של אותן הקללות העתידות לבוא על ישראל. כתוב בויקרא כו, לב: "והשמתי אני, את הארץ, וששמו עליה איביכם הישבים בה".

בלי שום ספק מדובר כאן על נבואה מרה וקשה. מדובר על ארץ שוממה. אומרים חז"ל שבזמן שבהמ"ק היה קיים ארץ ישראל היתה ארץ זבת חלב ודבש שלא על פי הטבע (כתובות קיב.). לא היו לא דאגות ולא טרדת הפרנסה. ארץ שוממה הוא סיוט אמיתי!

אבל אם אנחנו מעיינים בפירושו של רש"י, נראה שהוא קורא את הפסוק באופן אחר. רש"י אומר שזו "מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה".

גם הרמב"ן אומר שאותה הקללה, כביכול אינה קללה אלא ברכה ("בשורה טובה" לפי לשונו).

איך ייתכן שמי שהוא יבין את הבשורה המרה הזאת כ-"מידה טובה", או כ-"בשורה טובה"?

הרב יששכר פרנד מתיחס אל אותה השאלה ואומר שאילולא נשארה הארץ שוממה לא היינו מצליחים לקבלה אותה בחזרה מעולם.

שמעתי לא מעט יהודים ששואלים בציניות "מדוע הובטחה לאבותינו ארץ כנען ולא ארץ קנדה"? או "למה נקרעו מי ים סוף ולא מי האוקיינוס האטלנטי והיינו מגיעים לאמריקה"?

אחרים, קצת יותר רצינים, שואלים "למה אנחנו המדינה היחידה במזרח התיכון שאין בה נפט? בקושי יש מים!"

ואני אומר לאותם האנשים: ברוך ה' שאין נפט בארץ שלנו, וברוך ה' שרק נקרעו מי ים סוף ולא האוקיינוס האטלנטיס. וברוך ה' שהארץ המובטחת היתה ארץ כנען ולא ארץ קנדה...

לו היה נפט בארץ שלנו, או לו ארצנו היתה קנדה במקום ארץ כנען. מעולם לא היינו חוזרים אליה. אף אחד לא היה מוותר על הארץ הזאת כמו שוויתרו...

כל אומה ששלטה על ארץ ישראל בימי הגלות הסתכלה והתייחסה אליה כחצר האחורית של האימפריה שלה. ואנחנו, חלמנו עליה גם בשעות היום, כי בשבילנו (גם בימי הגלות) הארץ הזאת היתה מרכז העולם. היא היתה ארץ שוממה וכל אומה ששלטה על ארץ ישראל הפנתה אליה את הגב. ואנחנו ידענו שהיתה שוממה כי חיכתה לנו.

התורה ומפרשיה אומרים לנו שמאותו היום בו תחל הגלות, הארץ לא תקבל שום אומה.
'לא ימצאו האויבים נחת רוח בארץ', כלשון רש'י. צודק הרמב"ן, צודק רש'י: זאת ברכה אמיתית.