הספדים
הספד של הרב גוסטבו סורסקי

חפצי, יפעת, אייל, עידו, דוד.

אינני רוצה להעמיק במעמד זה בפרטים ביוגרפיים עליך דוד. מעריך שאחרים יעשו זאת ומכירים פרטים אלה הרבה יותר טוב ממני.

רוצה לדבר על דוד החבר, זקן השבט עבור חברי קהילת נצח ישראל, מי שהיה עבורנו גם מצפן, גם מצפון, ומקור להשראה בלתי פוסקת. היהודי שהיה לו חשבון פתוח עם ריבונו של עולם, אבל לא הפסיק אף פעם לדבר איתו. הגיבור אשר לא הותיר עין יבשה כל פעם שהוביל בקול חנוק את תפילת ה-""יזכור"" ונזכר בבני משפחתו שנספו במחנות, חייליו שנפלו בקרב ואף את יו""רי הקהילה אשר קדמו לו בתפקיד והלכו לעולמם.

שוחחנו בפעם האחרונה בבית החולים לפני כעשרה ימים. ניסיתי לעודד אותך, אמרתי ""מי שבירך"" לרפואתך וקבענו שנתראה עוד מספר ימים בסלון שלך ואביא אליך את התינוק הקטן שלי. אמרת לי בקול ענות חלושה: ""אתה תבוא ונדבר דברי תורה"". לצערי לא הספקנו.

אשתף אתך ואתכם דבר תורה במעמד זה. כתוב בספר קהלת ""טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היולדו"" (ז, א). חלקו הראשון של הפסוק ברור. מה עם חלקו השני? הייתכן שיום מותו של אדם יהיה טוב יותר מיום לידתו?

אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לִשְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ פּוֹרְשׁוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, אַחַת יוֹצֵאת מִן הנמל וְאַחַת נִכְנֶסֶת לַנמל, זוֹ שֶׁיּוֹצֵאת הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ, זוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לֹא הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ. פִּקֵּחַ אֶחָד הָיָה שָׁם אָמַר חִלּוּפֵי הַדְּבָרִים אֲנִי רוֹאֶה כָּאן, זוֹ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הנמל לֹא הָיוּ הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין בְּאֵיזֶה פֶּרֶק הִיא עוֹמֶדֶת וּמַה יַּמִּים מִזְדַּוְּגִין לָהּ וּמַה רוּחוֹת מִזְדַּוְגוֹת לָהּ, וְזוֹ שֶׁנִּכְנֶסֶת לַנמל הָיוּ הַכֹּל צְרִיכִין לִשְׂמֹחַ, לְפִי שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁנִּכְנֶסֶת בְּשָׁלוֹם וְיָצְאָה בְּשָׁלוֹם מִן הַיָּם (שמות רבה מח).

עברת הרבה בחיים, דוד היקר. גלים, רוחות וסופות. נדמה לי שהיית לוחם מהרגע בו נולדת. נולדת לוחם, ונשמת את נשמותיך האחרונות כלוחם, לא הרמת ידיים בקלות.

לך לשלום, דוד, מורי ורבי. מחכה לך שיחה ארוכה עם יושב במרומים, חיבוק ארוך עם אבא, ונשיקה במצח מאמא, ואחריה תוכל לספר לה מה היו קורותיו של "דודי הילד, אשר לא היה כבר ילד".

ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

ההספד של יפעת במלאות השנה

הגעגועים הם הפרי / יהודה עמיחי.

הגעגועים הם הפרי,
המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם
הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים,
הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים
השורש נשאר באדמה.


עברה שנה ואבא חסר מאוד .
יש מגירות שעדיין לא פותחים ,יש תיק של אבא בתוך ארגז במקום נידח .
יש מקום שמתחמקים מלשבת בו ,יש בגדים שלא נוגעים בהם וחפצים שלא זזו שנה ...
יש דברים שלא נאמרים ,זיכרונות שלא מעלים ,יש הרבה שתיקות ,מבינים דברים בין השורות ,לא רוצים להכאיב .
תחושת החוסר התמלאה בגעגוע .
בשנים האחרונות אבא נכנס ויצא מבית החולים ותמיד חזר להיות חיוני ומתפקד ,חד ומלא נתינה .
אבא וסבא משמעותי , אדם מיוחד ,איש של שלום ,מאמין בשוויון ורואה כל אדם.
אבא היה מלא אהבה וגאווה במשפחה שלו ,ואנחנו ,אוהבים וגאים שהוא אבא שלנו ,רצינו להחזיק בו עוד מעט...

בשנה הבאה נזהר פחות ,נדבר יותר ,נצליח לצחוק על הממתקים שאהב ועל השיטה שלו לפתור מריבות בעזרת גלידה .
אולי הגעגוע יכאב פחות .
אמא שלנו זוכרת איתנו ,מנחמת ,תומכת ודואגת לכולם.
מאחלים לה בריאות ושנים טובות .