WhatsApp%2520Image%25202021-01-26%2520at
הספדים
ההספד של אלעד

לכל איש יש שם ולאבא היו הרבה שמות
הרב ד"ר שמואל ראובן שיש
כל כך הרבה משמעויות בצרוף השם והתואר הזה. משמעות היסטורית, משמעות יהודית, משמעות פילוסופית, משמעות ציונית, משמעות משפחתית ואישית. נלמד קצת על האיש המיוחד הזה באחת השיטות היהודיות המסורתיות – על ידי ניתוח כל מילה ומילה בצירוף.

הרב – לפני הכל ואחרי הכל אבא היה הרב שיש. אפילו בטלפון שלי הוא שמור בתור "הרב שיש". אבא היה איש יהדות והלכה בכל רמ"ח אבריו. אבל "הלכה" במובן המקורי שלה – כזו שהולכת ומתפתחת ומשתנה ומתאימה עצמה לזמן ולמקום. אבא האמין בכל מאודו ברעיון של יהדות מתקדמת ומותאמת למאה ה20-21, ובחר בתנועה המסורתית קונסרבטיבית כביתו הרוחני. אבא התחיל לימודי רבנות בגיל 40, כשאנשים לא האמינו שהוא לא כבר רב מוסמך, כי הוא כבר ניהל קהילה והיה סמכות הלכתית וידענית. אבא היה בוגר המחזור הראשון של בית המדרש לרבנים של התנועה המסורתית קונסרבטיבית בישראל. היה יו"ר התנועה המסורתית בישראל, יו"ר כנסת הרבנים, היה אב בית דין לגיור של התנועה המסורתית, וחבר בית דין של מערך הגיור הממשלתי המשותף לשלושת הזרמים. מאבא למדתי לאהוב יהדות, לא לפחד ממנה, למדתי על סובלנות וקבלת האחר. תמיד היה חשוב לו למצוא את הנסיבות המקילות, המחברות, המאפשרות, ולא את אלה המפרידות ומקבעות. למצוא את הפתרון ההילכתי שמאפשר שינוי, אבל תמיד בתוך המסגרת ההילכתית. לא ממציאים יהדות, מוצאים הלכה ומתקדמים איתה.

רב, אצל אבא, זה כמובן גם מחנך. אבא היה כל שנותיו גם מורה, מחנך ומנהל במערכת החינוך. אבא תמיד ראה בחינוך ילדים מטרה עליונה. גם אם לא משלמים מספיק, גם אם המעמד לא מרומם, לא היה לו ספק כי זהו ערך עליון. אבא לימד לא מתוך מטרה להעביר ידע בלבד או לעבור בחינות, אלא לימד על מנת שהילד ידע איך לרכוש ידע, איך להבין את הידע שהוא רוכש. לימד וחינך כדי להקנות ערכים דרך הלימוד. תמיד כשראיתי מפגשים שלו עם תלמידים, שנים אחרי שלא ראו אותו, ראיתי את ההערכה והכבוד שקיבל מהם, ונותר לי רק לקנא בזכות שלהם ללמוד אצלו.

ד"ר – כמה רבנים אתם מכירים שהם ד"ר? אבא היה איש אשכולות אמיתי. כזה שלא פוגשים הרבה אחרי תקופת הרנסנס. אדם שידע הכל על הכל (חוץ מספורט). תמיד היה אומר "אני לא יודע הרבה על.." (מתוך צניעות אמיתית) ואז מפגין ידע אנציקלופדי בנושא. בספרייה של אבא יש ספרי יהדות (כמובן): תלמודים, הגות יהודית מכל התקופות, משניות, סידורים, הגדות ועוד. אבל לצד כל אלה אלפי ספרים בכל הנושאים: פילוסופיה יהודית ופילוסופיה כללית, ספרות עברית, ספרות יידיש, ספרות עולמית, היסטוריה יהודית והיסטוריה כללית, ספרי תרבות, אנציקלופדיות, מילונים ועוד. ואת כולם הוא קרא, ואת כולם הוא ידע. היה איש שיחה מרתק, כי תמיד ידע להביא עובדות ואסמכתאות לדבריו. ידע לנתח תהליכים מדיניים והיסטוריים ברמה שמעטים יודעים. השילוב הנדיר הזה – של רב קונסרבטיבי, שהוא גם איש מרצ, שיודע תרבות, היסטוריה ופילוסופיה ברמה גבוהה – זהו השילוב של איש אשכולות שאבי היה.

שמואל ראובן – כך נקרא בלידתו על ידי הוריו, אך בתעודת הזהות הארגנטינאית רשום שאול רוברטו. כי בארגנטינה בתקופה בה נולד, שם "יהודי" מדי זה אסור. כמו עוד הרבה לפניו ואחריו, אפשר ללמוד על קורות משפחתו וקורות העם היהודי בגלגול שמו. בן למשפחת מהגרים מאוקראינה שבורחים אחרי פוגרום רצחני לארגנטינה, ילד שגדל חילוני, חבר ב"שומר הצעיר", עד שמתחבר מחדש ליהדות ולציונות ועולה לארץ. מתוך ציונות אמיתית, מתוך אמונה אמיתית כי העם היהודי צריך בית חזק ועצמאי. כמובן שמתגייס לצה"ל, משתתף במלחמות ישראל, ומחנך את ילדיו על אהבת הארץ המולדת, וגם על החובה לשרת בצבא. כי להגן דרך "אוהלה של תורה" זו דרך פסולה עבורו.

שיש – גם שם המשפחה מסמל בעיניי את ההיסטוריה והציונות של אבא. עם העלייה לארץ אבא מבין כי צריך לעברת את שם המשפחה. ברונפנטרינקער לא כל כך מתאים. אז הוא בוחר בראשי התיבות שיש עבור "שותה יין שכר". נכון, עדיף מהמקור, אבל כנראה שרק עולה חדש היה מגיע לשם הזה. לא נורא, התרגלתי.

אז זה הרב ד"ר שמואל ראובן שיש.

אבל, כמובן, יש עוד שמות. חשובים לא פחות, וכנראה יותר. כי אבא נקרא גם אבא. נקרא גם סבא. אבא היה אדם שתמיד הערצתי, תמיד ניסיתי לחקות. תמיד שאלתי את דעתו ותמיד ניסיתי לפעול לפי הערכים שהנחיל לי. אבא היה אדם אוהב. היה גאה כל כך בילדיו. אהב כל כך את נכדיו. בשבילי השם שלו תמיד היה, ויהיה, אבא.

נסיים בפסוקים ממסכת ברכות, יז, עא: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" "

אז כן, אבא, השארת שם טוב.

אוהב כל כך וכבר מתגעגע

ההספד של גיל

אני לא כל כך טובה בפרידות. ובמיוחד לא מאנשים שאני אוהבת. זה לא דבר טוב, אני יודעת, אבל יש משהו כל-כך עצוב בפרידות. סבא שמואל, היום אני נפרדת ממך. ואני עצובה, כאובה, אני לא מבינה.

סבא, תמיד עם מילה טובה. שחייבת להיות מלווה בצביטה קטנה בלחי. עם חיבוק חם וגדול, ממש כזה כמו של שמיכה. סבא, תמיד הייתי הצ'יקיטיטה הקטנה שלך.

תמיד הערצת חכמה ובינה, כי היא הייתה חלק ממך. שיתפת אותי בסיפורים אישיים, פניני חכמה, ובאוסף הגיגים שצברת עם השנים. הספר היה חלק ממך, והקריאה השלימה את כל החסר בעולמך, ושם סבא, מצאנו שנינו את הפינה המשותפת, וגילינו את השיחה. סבא, תמיד אהבת להקשיב לסיפורי הדמיון שלי, תמיד ייעצת, הקשבת והתעניינת. תודה סבא.

על דגלנו חרטת את המשפט הבא: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". פה, אמונתך הושרשה אצלי, בתנועת הנוער המדהימה.

סבא, תודה על הדרך, תודה על המסורת המדהימה, שחוויתי איתך ודרכך. תודה על חגים עשירים במשפחה, בביקורים בבית הכנסת, בצחוק ובדברי תורה. תודה מיוחדת, על השמחה הגדולה שלימדת אותנו, והיא שמחת התורה. על ההקפות, הריקודים, וספרי התורה הקטנים, שהיו בשבילנו הנכדים כה מיוחדים. תודה שאחרי כל אירוע וכל חג, הערב איתך היה ארוך ומיוחד. יושבת לצידך על הספה, מתעניינת, חוקרת וגם חופרת. ואתה באהבה הסברת ופירטת, וממני לא התייאשת.

סבא, ממש לאחרונה סיפרתי לך שאני מתגייסת לחייל הרפואה, ושאני הולכת להיות חובשת ממש כמותך. אמרת לי שזו מטרה מאוד גדולה, כי הצלת חיי אדם היא מטרה נעלה. סיפרת לי בגעגועים וגאווה על התקופה הטובה שהייתה לך בצבא, ואמרת לי שאתה בטוח שאני אצליח, ושאני אהיה חובשת טובה. סבא, גם על זה אני היום לך מצדיעה,
בשבועיים האחרונים נלחמת את הקרב על חייך, ומשיר החובש אני רוצה להקדיש לך:

"האש כבדה, קשה, קשה לנוע, רק לא להתייאש, רק לא להתייאש. אזכור אותך תמיד, נשבע אז הפצוע, רק לא ליפול, מלמל אז החובש. שלך עד יום מותך נשבע אז הפצוע, היום הוא יום מותי, ענה לו החובש".

ומן המקורות אשר כה אהבת סבא,

חז"ל מספרים לנו שאדם שנשמתו עולה לגנזי מרומים נשאל שלוש שאלות:

האם נשא ונתן באמונה?
האם קבע עיתים לתורה?
והאם ציפה לגאולה?
סבא, מעשיך בחייך מעידים שהתשובה תהיה חיובית.

ומן הספרים שאני כה אוהבת,
"אושר יכול להימצא גם בזמנים החשוכים ביותר אם רק מישהו יזכור להדליק את האור"

והאור הזה סבא, זה הירושה שהשארת לנו:
אהבת המשפחה שתמיד הייתה בעדיפות ראשונה, ביחד עם תורתנו המדהימה.

לא נותר לי אלא לומר, שנתגעגע אליך, געגעוגים עזים, ולבקש ממך, שתשמור עלינו שם ממרומים.
אני אוהבת אותך סבא שלי.

נוח בשלום.

ההספד של דוד

ש- שנים רבות של אב ובן לא ניתן לסכם במיוחד שהן מסתיימות כך פתאום.
מ- מה עושים? על מה חושבים? ולאן מתקדמים?
ו- ואני מנסה לחשוב על הכל, עלי, עליך, אמא, אחים והחיים.
א- אני מנסה לחשוב מה קיבלתי ממך, ומגלה שהכל קשור אליך.
ל- לב רחב, אמונה, עמידה על שלי, וציניות לא קטנה.

ר- רציתי לומר לך בפעם האחרונה, אני אוהב אותך.
א- אחרי הכל מעכשיו אגיד, אני אהבתי אותך. (לא נתפס).
ו- וכמובן לא אשכח את הורדות הידיים שהיינו עושים כשהייתי קטן.
ב- בהן היית מנצח ולא ויתרת לי כי הייתי רק ילד. ורק כנער בוגר הצלחתי אותך לנצח. וגם אז לא בקלות.
נ- נשאר לי לזכור את החיוך, ההומור המיוחד, החינוך והאהבה.

ש- שבהם הצטיינת, ובזכותם התחברת והתחבבת על כולם.
י- יש עוד הרבה להגיד ולזכור אך חשוב לי עכשיו.
ש- שתנוח על משכבך בשלום.

ההספד של צופית
YAY Flag

האבא האהוב שלי, מבחינתי, לא עזב את העולם הגשמי שלנו ביום חמישי בערב.

האבא האהוב שלי, מבחינתי, התחיל לעזוב אותו כבר לפני כמה שנים, כשמחלת האלצהיימר החלה לחלחל בגופו ולגרום לו לשינוי אישיותי ולאובדן זיכרון. ניתוחי הלב הרבים ושלל בעיותיו הפיזיות לא עזרו כמובן לנפש להירפא ואף החמירו את הבעיה. וכך, במהלך השנים האחרונות, ראיתי את האבא האהוב שלי הופך להיות חסר סבלנות, מאבד את חדוות הקריאה שהוא כל כך אהב, מאבד את יכולת הלמידה הכל כך מפותחת שלו ומאבד לאט לאט את הקשר עם המציאות. ואני יחד איתו, בתחושתי האישית, איבדתי את הקשר עם האבא האהוב שלי, נפרדתי כבר מזמן מהנפש האהובה שלו והתפניתי רגשית לעזור לטפל בגוף שנותר.

אבל היום, אחרי שהגוף הגשמי עזב את העולם, עזבו יחד איתו גם כל המחלות וכל הבעיות הפיזיות והנפשיות, ואני מוצאת את עצמי שוכחת אותן כאילו לא היו ומצליחה לחזור אחורה, לשנים שלפני המחלות ונזכרת. נזכרת באבא האהוב שלי.

האבא האהוב שלי היה מודל לחיקוי. הוא היה איש שמח, איש חכם בצורה בלתי רגילה, "האנציקלופדיה המהלכת" שלנו, כפי שאהבנו לקרוא לו, בעל ידע מקיף כמעט בכל תחום. כזה שכשנתקענו עם חוסר ידע על משהו, לפני תקופת "דוקטור גוגל", היינו פשוט מרימים אליו טלפון כדי לשאול ולקבל תשובה.

לאבא האהוב שלי היה חיבוק דב כיפי, מהיתרונות היחידים של עודף המשקל, והוא היה איש השיחה שלי כשהייתי זקוקה לעצה. מגיל מאוד קטן הייתי מתגנבת לו לספרייה בשעה שהוא היה לומד בה, כאילו רק לדקה, ונסחפת איתו לשיחות של שעה. הוא ידע תמיד להביע דיעה, אך עם זאת לכבד כל החלטה שקיבלתי. הוא האמין בי, תמיד. הוא לימד אותי על פלורליזם, על סוציאליזם, על יהדות אחרת. הוא לימד אותי שהגשמה עצמית חשובה ביותר ובעיקר, הוא הנחיל בי את אהבת האדם הגדולה שהיתה בו והעניק לי כלים של אופטימיות בלתי נלאית לכל החיים.

האבא האהוב שלי היה מקור לגאווה כשהוסמך להיות רב במחזור הראשון של הרבנים הקונסרבטיבים שהוסמכו פה בארץ. הוא היה שם דבר בתנועה המסורתית, הוא העביר תלמידים רבים גיור והוא זכר, כל עוד היה יכול, כל תלמיד ותלמידה שלו. הוא היה מורה נפלא ודורש נפלא שגרם לספר התורה והתנ"ך להיות רלוונטיים כל כך לימינו. הוא ערך טקסי בר מצווה ובת מצווה מרגשים מאוד, כולל של 3 מילדיי, והוא ערך גם חתונות ולוויות, גם כן בצורה מיוחדת לו, שתמיד השאירה חותם על המשתתפים בהן.

האבא האהוב שלי היה גם איש תרבות. אהב להקשיב למוזיקה קלאסית ולצפות בבלט קלאסי. עד ימיו האחרונים הוא צפה בטלוויזיה בכל הזדמנות בקונצרטים ובבלטים האהובים עליו. הוא גם אהב את מוזיקת הטנגו מארגנטינה מולדתו וגם שירי ארץ ישראל שחיברו אותו לצד הציוני החזק שבו. הוא אהב תיאטרון וקולנוע ועיתונות וספרות, והוא העביר לנו את החשיבות שבתרבות כחלק מהכוח האנושי, המחבר בין כל בני האדם. כי האבא האהוב שלי, עם זאת שהיה יהודי מאמין, גם האמין בכיבוד כל הדתות וכל בני האדם, איש באמונתו יחיה.

האבא האהוב שלי היה גם סבא מקסים, שאהב כל נכד ונכדה שלו וידע מה תחומי העניין שלהם. הוא היה הראשון לקלח כל אחד מילדיי אחרי שנולדו, כשהם עוד רכים ופצפונים כל כך ומפחיד להכניס אותם למים. והוא בידיו החסונות היה מחזיק אותם וגורם לי בטחון רב. הוא היה יושב איתם ומספר להם סיפורים כל עוד היתה להם סבלנות לשבת ולשמוע והוא התעניין בהם עד ימיו האחרונים, מנסה לדלות מהזיכרון כל פעם איזה נכד שייך לאיזה מילדיו, בני כמה הם ובאיזה שלב בחיים הם נמצאים כרגע.

וזהו, האבא האהוב שלי כבר לא פה.

לשמחתי, הוא שחרר את הנשמה מגופו לפני שמחלת האלצהיימר גרמה לו לאבד לגמרי את הזיכרון ואת עצמו. הוא לא שחרר לפני שאמא שיחררה אותו, כי הוא אהב את אמא והיה קשור לאמא בכל מאודו. הוא דאג לה תמיד, גם כשכבר לא יכל פיזית לדאוג לה, ועכשיו הוא השאיר לנו את המשימה הזאת ואנחנו נבצע אותה על הצד הטוב ביותר.

אבא אהוב שלי, פרידה חלקית ומשמעותית מאוד עשיתי ממך עוד בעודך בחיים, עם ניתוח הלב השני שלך, כשהרגשתי שהנשמה שלך עוזבת לרגע את גופך. אז כבר הכתה בי ההבנה, שאבא שלי כבר לא יחזור להיות האבא המוכר לי, ושאני מסוגלת לנהל את חיי גם כשאינך פיזית איתי.

עכשיו, כשנשמתך עזבה סופית את גופך, אני נפרדת ממך בהשלמה מלאה. אני מקווה שהתאחדת במקום שכולו טוב עם כל אהוביך מהעבר, עם ההורים שלך, עם נאצ'ו ובעיקר עם סבתך האהובה. אני מקווה שאתה פוגש שם דמויות מופת שהערצת ושהמנגינות שליוו את חייך עלי אדמות, ימשיכו ללוות אותך בחיי הנצח.

אני אומרת לך תודה על כל מה שהענקת לי בחייך, זוכרת אותך זיכרון מלא של האבא האהוב שלי מבטיחה להמשיך את דרך החיים השמחה והמאושרת שהנחלת לי, ונפרדת ממך בברכת השלום הפשוטה בה תמיד נפרדתי ממך... צ'או פפי

ההספד של הרב אהוד בנדל

הרב שמואל יקירנו,

בשם עמיתיך ועמיתותיך בכנסת הרבנים בישראל, באתי להיפרד ממך היום, ולחלוק לך כבוד אחרון.

את הידיעה המרה על הסתלקותך, קיבלנו במהלך האסיפה השנתית של התנועה המסורתית ביום חמישי בערב. קשה היה להמשיך בסדר היום הרגיל של הישיבה. הצער העמוק על לכתך היכה בכולנו, אלה שהכירו אותך, ואלה שרק שמעו על פועלך המבורך.

מאותו רגע לא פסקו הודעות הצער ששלחו חבריך בקבוצת הווטסאפ של הרבנים. בכולן, באו לביטוי האהבה והכבוד שרכשו לך עמיתיך על תכונותיך התרומיות, ענווה, יושרה, נועם הליכות וטוב לב, ועל היותך מקור השראה לחבריך במסירות הנפש והלהט שגילית בעבודתך הרבנית החלוצית.

זכיתי אני להכיר אותך מקרוב בארבע השנים שבהן חבשנו יחד את ספסל הלימודים במחזור הראשון של בית המדרש ללימודי היהדות לקראת הסמכתנו כחלוצי הרבנים המסורתיים בישראל. אתה היית זקן השבט. כמו רבי עקיבא, גם אתה הלכת ללמוד בבית המדרש רק בגיל 40, ולא התביישת לשבת עם צעירים ממך כחבר מלא. נחישות ומסירות, חריצות ושקדנות אפיינו אותך. אבל שלא כמו רבי עקיבא, הלימודים בבית המדרש לא היו תחילת דרכך. אתה הגעת אלינו לאחר פעולה חלוצית נוספת של הקמת בית הספר תל"י בהוד השרון שהיית מנהלו הראשון.

אתה אכן, הדוגמא והמופת לחלוציות החדשה של היהדות המסורתית בישראל - חלוציות הרוח שכולנו כה זקוקים לה.

חלוץ היית כבר בעלייתך ארצה מארגנטינה, ואת המפעל החלוצי המשכת בארץ בהקהלת קהילות ובהרבצת תורה ברבים. החלוציות הזו הביאה אותך עד קצה הארץ, לאילת הרחוקה, שבה תקעת יתד נאמן ליהדות המסורתית.

זכית לעלות לארץ, לבנות ולהיבנות בה, להעמיד תלמידים הרבה, ועל כל אלה זכית גם לקבל את הכרת והוקרת התנועה המסורתית, שלפני ארבע שנים, בחגיגות הארבעים לקיומה, העניקה לך את האות הנכבד של "עשה לך רב".

מעל לכל, זכית להקים משפחה לתפארת עם פנינה רעייתך האהובה, שהלכה אחריך במדבר בארץ לא זרועה, וטיפלה בך כל השנים בנאמנות ובמסירות אין קץ. יחד, זכיתם לראות צאצאים וצאצאי צאצאים שממשיכים בגאווה את המורשת שהנחלת להם.

היום יום ראשון בשבת, והשיר שהיו הלווים אומרים בבית המקדש ביום זה, מתאים לדברי מאוד הפרידה האלה. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה". בר לבב היית, בעל לב טהור ואמיתי, גם אם לא תמיד בריא, לב טהור ורוח נכון היו לך, וכך נזכור אותך תמיד.

יהי זכרך ברוך.